<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי מזכירין גבורות גשמים. פי', שאומ' משיב הרוח ומוריד הגשם. וקרי ליה גבורות גשמים, מפני שיורדין בגבורה, והכי מפ' בגמ'. ופי' בגבורה בכח, כדי שיכנסו בארץ וירוו אותה. ולכל טפה שביל בפני עצמו, ואין (מתעכבות) [מתערבות] זו בזו, שאלמלא כן היו מטשטשות את הארץ כדמפ' בגמ' בפר"ק דבבא בתרא [ט"ז ע"א]. אמר ר' יהושע, הואיל והגשמים סימן קללה בחג למה הוא כו', פי', אף על גב דקי"ל דלולב וניסוך המים, הוו נמי להזכרת וצווי תפלת גשמים, כדאי' בגמ' דסוכה. ואעפ"כ עבדי להו בתוך החג, שאני התם, דמכל מקום אדכורי לא מדכרי' גשמים ולא הוו רצוי על גשמים בעתם, כדאמ' התם [ר"ה ט"ז ע"א] אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר. פי' המתפלל תפלת מוסף, שהיו רגילים לעשות שני חזנים, אחד לתפלת יוצר ואחד למוסף. וביום טוב ראשון של פסח, הראשון מזכיר וכו'. אייתי הריא"ף ז"ל טעם הירוש' [ה"א] כדי שיצאו כל המועדות בטל, שנמצא כל ימות הפסח וכל ימות החג מזכירין טל. ועוד (מפרק) [פריך] בירושלמי [שם] ובעי שיזכיר מבערב, כלומר, יתחילו ההזכרה מתפלה ראשונה של אותו יום טוב, שהוא ערבית, ותריץ לית כל עמא תמן, פי' ונמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר, ויזכיר בשחרית, אף הוא סבור שהזכיר מבערב, מכיון דחזי דלית מזכיר בשחרית אף הוא ידע דלא הזכיר מבערב. ועוד אמרו שם, שבשליח צבור הדבר תלוי, (כמו) שצריך שיכריז שליח צבור, כמו שנהגו היו[ם] שאומרי' שאתה הוא י"י אלקינו מוריד הטל או משיב הרוח. והטעם הוא, כדי [שלא] יהיה הדבר מעורבב, שזה יזכור וזה לא יזכור וכתב הראב"ד ז"ל, שהטעם הראשון, דאמר ליה כל עמא תמן, הוא לערב פסח, מפני שהעם טרודין בעסק מצה ומרור, ושאר צרכי המועד. אבל בליל יום טוב האחרון של חג, אין לומר טעם זה, שאין להם טרדא כלל, ואית כל עמא תמן כמו בשחרית. אלא הטעם הוא, כדי שיצאו המועדות בטל, ולכך צריך להזכירו קצת היום. ואסיקנא [ברכות כ"ט ע"א], דאם לא אמר שאלה בברכת השנים, ואדכר מקמי שומע תפלה, חוזר אומר בשומע תפלה, ואי אדכר בתר כן חוזר לראש, פי' לראש התפלה, והראב"ד ז"ל כתב בברכת השנים. אבל הזכרה, אפי' אדכר מקמי שומע תפלה [חוזר] לראש, שהזכרה אינו בשומע תפלה.
<h2>דף ג.</h2>
תנא בטל ברוחות לא חייבו חכמים וכו', כללא דמילתא, דהזכרת טל ורוח לא שנא אם הזכירן בלא זמנן, או אם לא הזכירם בזמנם, אינו חוזר כלל. אבל הזכרת גשם, דהיינו מוריד הגשם. לא שנא אם הזכירה שלא בזמנה, ולא שנא אם לא הזכירה בזמנה, חוזר. ולא עוד, אפי' אמר מעביר הרוח, פי', אפי' אמר בימות הגשמים מעביר הרוח, כלו' ולא ינשב, ומפריח הטל, שלא ירד, אין מחזירין אותו, לפי שאין נעצרין לגמרי אלא לפעמים פעמים בזעף. ירושלמי [ה"א]. היה עומד בגשם והזכיר טל, פי', בימות הגשמים אין מחזירין אותו. בטל והזכיר גשם, פי', בימות החמה מחזירין אותו. והתני בטל וברוחות לא חייבו וכו', פי' שהיה סבור המקשה דמפני שלא הזכיר טל בימות החמה מחזירין אותו, לכך הקשה לו והרי לא חייבו חכמים להזכיר. ותריץ, (ליה דמן)[לא דמי] מצלי ומיקל, להדין מצלי ולא מיקל, פי' מיקל מקלקל שזה שמחזירין אותו לא מפני שלא הזכיר טל, אלא מפני שהזכיר גשמים, שהן סימן קללה בימות החמה, אבל זה שלא הזכיר לא טל ולא גשם בימות החמה, לא קלקל ולא תקן, ולפיכך אינו חוזר. בגשם והזכיר טל אין מחזירין, והתניא לא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, ותריץ התם דלא אדכר לא טל ולא (משל) מטר, אבל הכא דהזכיר טל, אין מחזירין אותו, משום דהזכרת הטל משלמת הזכרת הגשם. ותמה הראב"ד ז"ל ואמר והרי זה כיון שהיה עומד בגשם, כלומר שהיה בימות הגשמים, ודאי צריך שאלה דהיינו ותן טל ומטר. (אמר) אמאי לא תעלה לו שאלת הטל במקום הזכרת גשם, והא כל דכן הוא, כיון דאפי' הזכרת טל עולה להזכרת גשם, כל שכן שאלת טל. ולפי זה תצטרך לומר שאינו חוזר משום הזכרת גשם, אלא מי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם, וכן נמי לא שאל כלל, וזהו תמה. ויש שדוחקין לומר דודאי איירי ששאל. אלא שלא אמר אלא ותן מטר, אבל טל לא אמר לא בהזכרה ולא בשאלה. אבל דעת הראב"ד נוטה מפני זה, שאע"פ שזהו דעת הירוש', אין הגמ' שלנו מסכמת לזה. אלא כיון שלא הזכיר גשמים בימות הגשמים, אפי' הזכיר טל לא מועיל לו, לתשלום הזכרת גשם. מיהו הר"מ ז"ל [הלכ' תפלה פ"י ה"ח], והריא"ף ז"ל, משמע דפסקו דעת הירושלמי, דאינו חוזר משום הזכרת גשם בימות הגשמים, אלא מי שלא הזכיר לא טל ולא גשם. ויש מן החכמים ששבח הנסח שאומ' בימות החמה ותן טל לברכה, לא כאלו שאומרים שאם אמר ותן טל לברכה, יועיל לו שאם יטעה בימות הגשמים, ויאמר כמו שאמר בימות החמה, יועיל לו לתשלום שאלת הגשם, כמו שמועיל הזכרת הטל לתשלום הזכרת הגשם. אך יש לבעל דין לחלוק, דלא דמי שאלה לאזכרה, ואע"פ שבהזכרה עולה הזכרת טל לתשלום הזכרת גשם, בשאלה אינו עולה שאלת טל לתשלום שאלת מטר, שראו להחמיר בשאלה יותר מהזכרה. ועוד אמרו בירוש' [שם] שאם היה בתחלת ימות החמה, ואינו יודע אם הזכיר טל או גשם. כל ל' יום הראשונים בחזקת שהזכיר גשם, כמו שהוא רגיל מקודם וחוזר. אבל אחר ל' יום לא, שכבר הוקבע והורגל להזכרת הטל. וכל שכן בתחלת ימות הגשמים אם נסתפק לו, אינו חוזר. שאנו אומ' שמה שהיה רגיל לומר, הוא שהזכיר, וטל הוא שהזכיר, והרי אמרנו שהזכרת הטל משלמת הזכרת גשם.
<h2>דף ה.</h2>
כיון שהתחיל שוב אינו פוסק, פי', ואע"ג שמזכיר גשם קצת אין חוששין לזה. [ו' ע"ב] משיצא חתן לקראת כלה, פירשנו בפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"ב].
<h2>דף ח:</h2>
[בימי] ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד, אתרתי לא בעי. שהריא"ף ז"ל ושאר הפוסקים לא חשו להביא זה, מ"מ כיון דחזינן בגמ' נפק לה מקראי, דבעי' בגמ', מנא לן דלא בעי' רחמי אתרתי, דכתיב [עזרא ח'] ונצומה ונבקשה על זאת, וכתו' נמי [דניאל ב'], ורחמין למבעי מן קדם אלה שמיא על דנא, מכלל דיש לחוש על זה. ומפני זה היה רבינו החכם הגדול ר' שמואל בר' שלמה זלה"ה החזנים ביום צום התענית על גשמים מזכירין פסוקי דרחמי של גשמים (בין שניהם) ביניהם פסוקי של נקמת האויבים וכיוצא בהם, היה מקפיד וגוער בהם, וכן [ביום] הכפורים.
<h2>דף י.</h2>
ובגולה [עד ששים] בתקופה, אבל בשאר מקומות לשבעה בו. וכתב הריא"ף ז"ל דאנן השתא בתר בני בבל שיהיה מנהיגן כותיהו, מיהו בעיר נרבונה שואלין בשבעה, ובני פרובינצא נהגו בשלשים בתקופה.
יחידים מתענין בשני ובחמישי ומפסיקים לראשי חדשים וכו'. וכתב הריא"ף ז"ל ודוקא תענית יחידים, אבל צבור אין מפסיקין לראשי חדשים, ולא לחנוכה ופורים, כיון שהתחילו. והקשה הראב"ד ז"ל למה היחידים אם התחילו מפסיקין. והלא אסור כולל הוא. ואמ' בירוש' [שבועות פ"ג ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח, לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח, אבל אמר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בלילי הפסח, דחיילא שבועתיה משום אסור כולל. ותו קשיא על הא ירושלמי, הא דתניא [לקמן י"ב ע"א] יחיד שקבל עליו תענית שני וחמשי ושני, כל ימות השנה, ופגעו בו הימים הכתובים במגלת תענית, אם גזרתנו קודמת לנדרו, ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואמאי ידחה נדרו, והלא אסור כולל הוא, ואפי' אסור תורה נדחה מפניו, כל שכן ימים אלו. ותירץ דתעניות אלו דיחידים או דצבור, שב"ד היו גוזרין אותן, אינן נדר. ולפיכך אין להביא בהם דין אסור כולל, אלא קבלת יום ויום בפני עצמו, ולא אפי' ליומו, שהרי אם יענו וירדו להם גשמים בו ביום מפסיקים. ואם היה עליהם תורת נדר לגמרי, כיון שהתחילו אפי' לשבתות וימים טובים נמי אין מפסיקין, ואעפ"כ אין מפסיקין תענית צבור אם התחילו מפני שגזרת צבור חזקה כנדר כולל לענין הפסקה, לראשי חדשים ולחנוכה ופורים. מיהו לענין הפסקה לשבתות וימים טובים ודאי מפסיקין, לפי שאינן נדר גמור. וכן באר הראב"ד ז"ל לקמן [י"ב ע"א].
<h2>דף י:</h2>
הרי שהיה מתענה על החולה ונרפא, על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. פי', ואע"ג דאמרי' לקמן [י"ט ע"א], היו מתענין על הגשמים וירדו קודם חצות לא ישלימו. איכא למימר, דשאני הכא, דיחיד הוא, ובין כך ובין כך חייב להשלים. ואית דאמרי דהתם דוקא בתענית צבור דגשמים, דכיון דירדו גשמים מיד עברה הצרה ונענו, ואין צריכין להשלים. אבל בחולה ונתרפא או בצרה אחרת, אכתי בההיא פחדא יתיב דלא עברה הצרה לגמרי, ולהכי צריך להשלים תעניתו.
<h2>דף יא.</h2>
חשוכי בנים משמשים מטותיהן בשני רעבון. אמ"ר יוסי ובלבד ביום שטבלה [ירושלמי ה"ו].
<h2>דף יא:</h2>
הא דאמר שמואל, אין תענית צבור אלא תענית [ט'] באב בלבד, פר"ש אין חומר תענית צבור ליאסר בכל הדברים אלא ט' באב, מפני שהם טבעני ואין צריכין כל כך לגשמים. והקשה הראב"ד ז"ל, וכי לא היו עושין תענית לצרות אחרות הרבה שהיו גם כן בבבל. ולהכי פי' דלענין אסור מלאכה קאמ', שהיו עניים ואי איפשר לאסרם בעשיית מלאכה משום פרנסתם. אי נמי משום דצריכי לרחיצה וסיכה תמיד, מפני קלקול האויר שבה. ויש מפרשים, משום דתענית צבור צריך שיהא שם נשיא ואב ב"ד כדמפ' בגמ' [ירושלמי פ"ב ה"א] ובבבל לא היו.
יחיד שקבל עליו תענית. פר"ש ז"ל, שקבל עליו במנחה שיתענה למחר, אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה, למחר בשחרית מתפלל תפלת תענית. ואיכא מאן דאמ' דדוקא בשחרית, אבל בלילה כיון שעדיין יש לו לאכול אינו מתפלל תפלת תענית. אבל בשחרית כיון שהתחיל התענית משעלה עמוד השחר, מתפלל תפלת תענית. והאי פי' ליתיה, דודאי אפי' בערבית יש לו להתפלל [תפלת] תענית, כדאמ' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א], ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל אומ' מעין המאורע בשומע תפלה, ובתענית של מעמדות ודאי אוכלין בלילה ואפ"ה אמ' דערבית אומ' מעין המאורע, דהיינו עננו. וכן נמי תני בתוספתא יש שאינו מתענה ומתפלל תפלת תענית, כגון בערבית, שלמחר יתענה. ויש שמתענה ואין מתפלל תפלת תענית, כגון בערבית של יום שהתענה בו. ולקמן נמי אייתי הרי"ף ז"ל ירושלמי דקתני היכן אומ' בליל שבת ויומו, פי' ערבית שחרית ומנחה בהזכרת שבת. מיהו הני מילי בדורות הראשונים, אבל האידנא לא נהוג עלמ' הכי, ואפי' בשחרית של יום התענית יש שאינן מתפללין עננו, אלא בארבע הצומות, מפני חשש תפלה לבטלה, שמא יצטרכו לאכל מפני הא[ונס]. וכן כתב הר"ש ז"ל במס' שבת, והראב"ד ז"ל גריס כגירסת הריא"ף ז"ל, ופי', יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה, אע"פ שאכל כל הלילה האמצעי שנראה כמפסיק תעניתו, הרי זה מתפלל תפלת תענית. כלומ' שקבלתו הועילה לשני הימים. ודוקא שלא הכניס הלילה בכלל התענית, אבל אם הכניס, שאומ' שקבל עליו תענית שני הימים עם הלילה האמצעית, אם אכל בלילה האמצעי, כבר אבד תעניתו, ומשלים שני ימים אחרים, ואין מתפלל בזה תפלת תענית. ודוק' נמי כשאמ' בקבלתו שני ימים סתם, אבל אם אמ' שני ימים אלו עם הלילה האמצעי, אע"פ שהפסיק תעניתו, מתענה ומשלים. ולמחר מתפלל תפלת תענית, והכי איתא בירושלמי [נדרים פ"ח ה"א] ומייתי לה הרב אלפסי ז"ל.
לן בתעניתו, למחר אין מתפלל תפלת תענית. פי' שלא קבל עליו מתחלה אלא יום אחד, וכשהגיע הלילה נמלך שלא יאכל. אלא שיהא כל הלילה ההוא ולמחר בתענית, ואע"פ שקבל עליו משחשכה, למחר אינו מתפלל תפלת תענית וכל שכן אם לא היתה שום קבלה, אפי' לא אכל ליל הראשון ומחרתו, אינו מתפלל תפלת תענית. ובגמ' בעי מאי קסבר רב הונא דאמ' הא דלן בתעניתו, (ו)מי קסבר מתענין לשעות, ומי שאמ' הריני בתענית למחר עד חצי היום, ובהגיע חצי היום נמלך שלא יאכל כל היום, שהוא כמו זה שלא קבל עליו אלא יום אחד, ונמלך והוסיף עליו בלא קבלה מבעוד יום, הלכך אינו מתפלל תפלת תענית, אבל מ"מ תענית הוי לענין מי שאמ' הרי עלי תענית והתענה יום אחר להמלכה בזו דאמ' כבר השלים קבלתו, או דילמ' קסבר אין מתענין לשעות שאין כמו תענית כלל, ולא קיים קבלתו זה שקבל עליו תענית יום אחד. אמ' ליה לעולם קסבר דמתענין לשעות, כדאמ', ומתפלל תפלת תענית. ושאני הכא בהא דלן בתענית דלא קבל עליו כלום מיום שני מעיקרא, לא מן הלילה ולא מן היום. וקבלת יום ראשון לא תועיל ליום שני כלל, אבל בהא שקבל עליו מבעוד יום תענית למחר עד חצי היום, ונמלך והוסיף והשלימו עד הערב הא הויא בה קבלה מעיקרא בהאי יומא. וזהו שפרש רב חסדא דאמ' הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום, ואע"ג דלא בקבלת מבעוד יום היה, אלא בהמלכה, שנמלך לזה כשהגיע לחצי היום, כיון שהשלים כל היום בתענית, על זה אמרו מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית לערב, ובזאת המימ' למדנו רב חסדא שהוא תענית אף לענין שיתפלל תפלת תענית. ואחר כך הוסיף מימרא אחרת, שאם אכל זה בחצי היום כפי קבלתו שקבל להתענות עד חצי היום. וכשהגיע חצי היום אכל ולא [שקעה] עליו חמה בתענית, אינו תענית כלל וקבלם ולא יצא ידי נדרו, שנדר להתענות. מכל מקום קי"ל שמעתא, ויוצא מזה, שאם אמ' במנחה הריני בתענית למחר עד חצי היום, ולכשיגיע חצי היום אם אמלך להשלימו אשלימנו, ונמלך והשלימו, ותענית גמור הוא, ומתפלל תפלת תענית לערב, וחייב לקיים את נדרו, שהרי בא בקבלה מבעוד יום במנחה, וכל שכן שיצא ידי נדר תענית. מיהו אם אכל בחצי [היום] ולא נמלך להשלימו אינו כלום, ולא יצא ידי נדר תענית, וכל שכן שאינו מתפלל תענית. אבל אם אין שם קבלת תענית מבעוד יום, אפי' התענה כל הלילה וכל היום, אין לו שם תענית כלל. מיהו אם אמ' הרי עלי שלא לאכול עד חצי היום בכל עת שתאמר, זה נדר הוא, וחייב לקיימו, ולכשיגיע חצי היום מותר לאכול, ויצא ידי נדרו, אבל אינו תענית להתפלל תפלת תענית. ועוד יוצא מזה, שאם אמ' היום הריני בתענית, למחר מחצי היום ולמעלה עד הערב, תענית שעות הוא. הואיל ובעוד יום קבל. ואמ' רב חסדא כי אין זה תענית, אלא אם כן לא אכל כלום כל אותו היום, קודם חצי היום, שאם אכל אין עוד תענית כל אותו היום, לפי שאינו מעונה. ואע"פ שאותו היום של שחרית היה בהמלכה, וכל אלו הדברים הן דעת הראב"ד ז"ל. אבל הר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"א הי"ג] פי', תענית שעות, כגון מי שהיה טרוד בעסקיו ולא אכל עד חצי היום, ולכשיגיע חצי היום אמ', הואיל ולא אכלתי עדיין, אשב בתענית עד הערב, וישב ולא אכל עד הערב, הרי זה תענית שעות, ומתפלל תפלת תענית. ולא עוד, אלא אפי' אכל בבקר ואחר כך קבל להתענות שאר היום, הרי זה תענית שעות. אך לא באר בזה אם יתפלל תפלת תענית אם לאו. והרב בעל ההשלמה כתב שאפי' קבל עליו במנחה להתענות למחר עד הערב, לאחר שיאכל בבקר לא שמיה תענית, אלא אם כן נמלך שלא יאכל כלום בבקר.
<h2>דף יב.</h2>
ושמואל אמ' בתפלת המנחה. פי' שאומ' בסוף תפלת המנחה, ענני אלקי בתענית שאעשה למחר וכיוצא בזה. אם ירצה יאריך עד או לא יאריך. יש שאומ' שצריך לומ' בשומע [תפלה], ולאו מילת' היא, שלא אמרו [שבת כ"ד ע"א] הזכרה לתענית בשומע תפלה, אלא ערבית שחרית ומנחה טפי לא. והילכתא כשמואל. אבל הראב"ד ז"ל, פסק כרב, דבמנחה מקבל תעניתו אפי' שלא בתפלה.
השלים הרב השלמה ז"ל, האי שמעתא דאמ' בגמ', יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה, ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית. אם נדרו קודמת לגזרתנו, פי' שנדר זה קודם תקנת הימים טובים, יש לו לקיים את נדרו, ותדחה גזרתנו מפני נדרו, ואם תקנת אותן הימים טובים נעשתה קודמת לנדרו, ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואפי' [התחיל] התענית קודם הימים טובים. ואע"ג דבצבור התחילו אין מפסיקין, ביחיד מפסיקין. ואע"ג דנדרים חלים על (לשון) [דבר] מצוה כדבר הרשות, לפי מה שכתב הראב"ד ז"ל [לעיל י' ע"א] לא קשיא דלאו נדר גמור הוא זה, ואין לו כח גדול כנדר. והרב השלמה תירץ, דכי אמרי' נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, הני מילי כי אמ' ישיבת סוכה עלי, או אכילת מצה עלי, שאסר החפץ על עצמו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. אבל אם נדר שלא ישב בסוכה, ושלא יאכל מצה, לאו כל כמיניה. והא נמי כשקבל עליו תענית, הוה ליה כמי שאמ' שלא אשב בסוכה ולאו כל הימנו. וכי תימא וליחול וליתסר משום אסור כולל, כההוא דשבועה שלא אוכל מצה, דאסור לאכול מצה בלילי הפסח, דחייל אסור כולל לבטל מצוה עשה, ואע"ג דלא (דאיפשר) חייל לבטל מצות לא תעשה, כדאמרי' בפרק ג' דשבועות [כ"ד ע"א] בשלמא לאו משכחת לה בכולל, אלא הן היכי משכחת לה, וכיון דבמצות עשה חייל אסור כולל לבטלה, הכא נמי ניחול עליה, וליתסר באכילה באותן הימים הטובים. והא נמי לא קשיא לראב"ד ז"ל, דהא פריש דלאו נדר גמור הוא, ולית ליה חומר נדר גמור, למיחל באיסור כולל. אך הרב השלמה תירץ דלא דמי, דכי אמר שבועה שלא אוכל מצה, משמע דדעתו ודאי היה לכלול מצת המצוה עם שאר מצה, ומתכוין לאסרה עליו באסור כולל. אבל זה, אמרי' שלא היה בדעתו לפגוע באותן הימים, ולו היה דעתו לפגוע בהם. לא היה נודר. לפיכך ידחה נדרו מפני גזרתנו, והוה לי' כאומר הרי עלי תענית שני וחמישי, חוץ מהימים הכתובים במגלת תענית. ולפיכך אין צריך שאלה ומותר בהני. ויש מפרשים, אם נדרו קודם לגזרתנו, כלומר שכבר התחיל תעניותנו קודם שארעו אותן הימים, תדחה גזרתנו מפני נדרו, וחייל אסורו על אותן הימים מפני איסור כולל, ואע"ג דלעיל [י' ע"א] אמרי', גבי היחידים שהיו מתענין על הגשמים (אם התחילו אין מפסיקין) [ומפסיקין לחנוכה ופורים], הא כתבינן לעיל דההיא לאו קבלה היא, ואפי' תימא דקבלה היא, לאו קבלה אחת הן כלם אלא כל אחד ליומו, דהא אם ירדו הגשמים מפסיקין. אבל יחיד שקבל עליו כל השנה שני וחמישי, כלן כיום אחד הן חשובין, ואם גזרתנו קודמת לנדרו, כלומר שארעו אותן הימים, קודם שהתחיל כלום מתעניותיו, (ו)אין בזה אסור כולל. ולפי זה מה שאמרו בירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה, דחייל באיסור כולל, דוקא כשנשבע קודם הפסח, שכבר חל האסור על שאר מצה, דלאו דמצוה, אבל אם לא נדר או נשבע עד ליל פסח לא. ויש לחלוק בזה, דבליל הפסח נמי הא איכא מצת ארז ודוחן, דלא מצוה נינהו, ומגו דחיילא עלייהו, חיילא אמצה אפי' נשבע בלילי הפסח. והנך רבנן דיתבי בתענית כולא שתא בר מעצרת ומעלי יומא דכפורי, איפשר דבנדר גמור אסרו על עצמן הנאת אכילה, וחייל הנדר בכולל, אבל בקבלת תענית מכאן ועד יום פלוני, לא יכנסו שבתות וימים טובים באותה קבלה לפי דעת הראב"ד ז"ל כדכתבינן [לעיל שם].
איכא דאמרי לא שנו אלא [שלא] ישן אבל ישן אוכל. מדברי הריא"ף ז"ל משמע, דהאי לישנא בתרא מקל לגמרי, שאם לא ישן אפי' גמר וסלק שלחנו אוכל, ואם ישן אסור אי גמר וסלק, אבל ישן ולא סלק אוכל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלישנא בתרא לחומר' אתא, אם ישן אפי' בתוך סעודתו הפסק הוא, ואינו אוכל. כדאמ' התם גבי פסח [פסחים ק"כ ע"ב], נתנמנמו ואפילו נרדמו לא יאכלו, משום דשינה מפסקא, והוו כאוכלין הפסח בשתי חבורות. ואם סלק נמי, אפי' לא ישן אסור. והרב השלמה ז"ל כתב דלישנא בתרא מיקל מלישנא קמא מצד אחד, ומחמיר מצד אחר, שאם לא ישן אפי' סלק אוכל, ואם ישן אפי' לא סלק אינו אוכל. וכן הר"ם ז"ל [הלכ' תענית פ"א ה"ח] כתב שהכל תלוי בישן, ומכל מקום לדברי הכל, אם התנה ואמר עדיין בדעתי לאכול ולשתות אפי' ישן וסלק מותר כדמפ' בירוש' [ה"ד] וכן הביאו הראב"ד ז"ל. כתב הריא"ף ז"ל, ולענין תענית שפוסק מבעוד יום, חזי' לגאון דכתב, דחוזר ואוכל אע"פ שפסק, עד שיבא השמש. ויש להביא ראיה לזה מן הירוש' דאמ' ר' יהודה נשיאה איקלע לנציבין בערב צומא רבה, אמרו ליה ליטעום מר מדי, אמ' להו כבר אכלי ופסקי, אמרו ליטעום מר לגבן, דלא לימרו לא אשגח ביה, אכל עימיה מכל עיגולא ועיגולא, אמרו ליה ולאו אמרת כבר אכלי ופסקי אמר להו שמא נפשא משום דנפשא. הרי שאע"פ שאכל והפסיק, חזר ואכל, כיון שלא שקעה החמה, שאלו שקעה אף הם היו מפסיקים. ומ"מ דוקא שלא קבל עליו התענית, כמו שכתב הריא"ף ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
לוה אדם תעניתו ופורע כתב הראב"ד ז"ל דוקא תעניתו שקבל הוא על עצמו, אבל תענית צבור אינו יכול ללות. ולא מיבעיא בד' צומות שזמנם קבוע, אלא כל תענית שהסכימו הצבור עליהם על כל צרה אינו רשאי ללות. [ותעניתו ג"כ לא אמרו אלא תענית שקבל על עצמו אבל תענית חלום אינו לוה דאמרינן יפה תענית לחלום וכו' ויש אומרים דאפי' תעניתו אינו לוה אם אמר יום זה] אבל הראב"ד ז"ל כתב, דבין שאמ' יום זה, או יום סתם, רשאי ללוות ולפרוע, ומוכח לה ממעשה דגמ', דאמ' בתענית יתיבנא, ואמרו ליה לוזיף מר וליפרע דהא לוה אדם תעניתו, ואם איתא דאין רשאי ללות התענית אלא כי אמר יום סתם, היכי אמרו ליה דלוזיף, והא לא ידעי אם אמ' יום זה או יום סתם. ועוד כתב, דמי שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה, אינו לוה תעניתו, (דהא) דההוא ודאי לצעורי נפשיה צערא רבא איכוין, ועוד כתב דכל תענית של הסכמת צבור, אין צריך קבלה במנחה כלל, אלא שליח הציבור מכריז, והתענית מקובל, ומתפללין תפלת תענית. ומוכח לה ממעשה דלקמן דאידך פירקין [כ"ד ע"א], דר' יהודא נשיאה גזר תעניתא ואמ' ליה ר' שמעון [בן לקיש] לר' יוחנן והא לא קבלינן מאורתא, אמר ליה אנן אדבי ריש גלותא סמכינן.
<h2>דף יג.</h2>
כשאמרו אסור ברחיצה, פי' באותן התעניות האחרונות שאסורין ברחיצה, לא אמרו אלא כל גופו, ואפי' בצונן, פניו ידיו ורגליו מותר, וה"ה לאבל כל שבעה. וכשאמרו אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, פי' ודין זה אינו אלא בתעניות, אבל באבל אפי' בלילה נמי אסור, אבל בנעילת הסנדל דבעיר אסור ובדרך מותר בזה כלן שוין, בין במנודה, בין באבל, בין בט' באב, ותענית צבור.
אמרי' בגמ', מי שתכפוהו אבליו מכבס כסותו במים, ודיקינן [מו"ק י"ז ע"ב] מינה מכלל דאבל אחר אסור לכבס כסותו אפי' במים צוננין כל שבעה, אבל אחר שבעה כבוס מותר. אבל בגיהוץ אסור עד שלשים יום.
<h2>דף יג:</h2>
השלים הרב ז"ל, הא דתניא אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה, פי' שמותרת לרחוץ בצונן כדי שלא תתנוול, אבל נערה רשאה לנוול. כלומר, שאסורה לרחוץ (אפי') [בצונן] כשאר אבלים, אבל בחמין אפי' בוגרת אסורה, ואפי' פנים ידים ורגלים. דאבל אסור להושיט אצבעו במים חמין, וכן בכחול ופרקוס בוגרת אבלה מותרת, אבל נערה אסורה.
אסיקנא דשליח צבור אומר עננו בין גואל לרופא, ויחיד אומרו בשומע תפלה. כתב הראב"ד ז"ל, איכא מאן דאמר, דבציבור, בין בתפלת יחידים בין בתפלת שליח צבור, אומ' תפלת תענית בין גואל לרופא, דלא איקרי קביעת יחיד ברכה לעצמו, דהא צבור קבעו לה, ואע"ג דמצלו כיחידים, צבור נינהו. ולא מחוור, דאם כן למה ליה לתרוצה בגמ' לעולם אימא לך אין בין יחיד דקאי בתענית צבור לש"צ דבג' ראשונות ליכא כ"ד, לימא מילתא כפשטא, אין בין יחיד דעלמא דהיינו תענית יחיד לצבור יחידים, (ויחידים בתענית ציבור) [אלא שהיחיד מתפלל י"ח] מתפללים י"ט, שמוסיפין עננו, אלא שמע מינה מדלא [משני] לה הכי, דיחיד לעולם [אינו] קובע ברכה לעצמו, ואומ' בשומע תפלה. ונראה לי דהנך תענית שעושין בין מרחשון לכסלו וכן בחדש אייר, כיון דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד, ולאו חיובא נינהו, ולא על מילתא ידוע עבדי להו, ומנהגא בעלמא נינהו, [ואע"ג] דמכרזי עליהו בבי כנישתא, כתענית יחידים דמו, ואפי' ש"צ לא [יא]מר אלא בשומע תפלה, ופרשת ויחל משה נמי לא מיבעי להו למיקרי, אלא [דע]מא דבר הכי, ולא מעקר שמעת' עכ"ל, אך מנהג נרבונה [לא]מרו ש"צ בין גואל לרופא, כשאר תעניות.
יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית וכו' פי' הראב"ד ז"ל אפילו קבל עליו תענית צבור, ליאסר בכל מילי דתענית צבור. אעפ"כ אינו קובע ברכה לעצמו כשליח צבור, לומר עננו בין גואל לרופא. אבל יחיד שקבל עליו תענית יחיד, מילתא פשיטא, וליכא מאן דפליג למימר דלימרא בין גואל לרופא. דבהדיא אמרי' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] ואומר מעין המאורע בשומע תפלה.
<h2>דף יד.</h2>
תנא עוברות ומיניקות אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות, אלא באמצעיות פי' שהראשונות אין צריכות הרבה, ואין לחייב עליהן עוברות ומיניקות, שהן חלושות. והאחרונות גם כן היו חמורות יותר מדאי, שמפסיקין מבעוד יום. ואין להכביד בהן על עוברות ומיניקות.
ועוד אמרי' בגמ', בי"ג תעניות אחרונות מתריעין, ופליגי במה מתריעין, חד אמר בעננו (וחד אמר) ברבוי תפלות ותחנות, וחד אמר בשופרות. ואמרי', קס"ד דמאן דאמר בעננו, אבל בשופרות לא. והקשה הראב"ד ז"ל היכא ס"ד דבשופרות לא, והא חזינן לקמן בהדיא בסדר תעניות [ט"ו ע"ב] דמתריעין ותוקעין ובמה בשופרות. ובמס' ראש השנה [כ"ו ע"ב] נמי אמרי', דשופר היה שם ופיו מצופה כסף. ותירץ, דלמ'[א] הנהו תקיעות ותרועין דלקמן בחצוצרות הוו עבדי להו, וההיא דראש השנה [שם] דאמ' בתעניות בשל זכרים, איירי במקדש דבעי שופר וחצוצרות. ואסיקנא לקמן דלכ"ע שופרות איכא, וקשיא ההיא דאמ' נמי התם בראש השנה [כ"ז ע"א] במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש שופר, דהיינו בראש השנה אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות, דהיינו בתעניות, אין שופר. ותירץ, שהתקיעות שהיו עושין עם הברכות היו בחצוצרות ובכהנים, אבל תקיעות היו עושין אחר תפלה להרבות בתחנונים היו עושין בשופרות, להזכיר אלו של יצחק. ופירוש למה תוקעין בקרנות לומר הרי א(י)נו גועין לפניך כבהמה [ירושלמי פ"ב ה"א]. והרב בהשלמה ז"ל תירץ, דהכא הכי קאמ' בשופרות כ"ע לא פליגי, דהתרעה היא. ותקיעות בשש ברכות אי בעי בשופרות אי בעי בחצוצרות, והא דאמ' התם. בד"א במקדש, הכי קאמר במקדש בין בראש השנה בין בתעניות איכא שופר וחצוצרות, אבל בגבולין, מקום שיש שופר דהיינו ראש השנה. אין חצוצרות. מקום שיש חצוצרות, כגון תעניות, אין שופר עם החצוצרות. מיהו בגבולין אי בעי בחצוצרות, אי בעי בשופר, דלא אתי למעוטי אלא דבגבולין לא בעי שופר וחצוצרות יחד. והר"מ ז"ל כתב, בשש ברכות דבגבולין, ליכא תקיעות לא בשופר ולא בחצוצרות, ולאחר תפלה הוא שתוקעין בחצוצרות. אבל במקדש היו תוקעין בשש ברכות, בשופר ובחצוצרות.
<h2>דף יד:</h2>
לא שנו אלא לגשמים, כי לגשמים אין גוזרין (אותה) אלא אותן י"ג תעניות, משום דלאחר שעשאום כבר עברו זמני כל הרביעיות, ואי' עוד זמן לבקש עליהם. אבל לשאר דברים מתענין עד שירחם השם עליהם.
שלחו ליה בני נינוה לר'. כגון אנן דצריכי לגשמים, אפי' בתקופת תשרי (ואלו) [ותמוז], שלח להו כיחידים דמיתו, ובשומע תפלה, פי' שאין לכם לשאול גשמים אלא בשומע תפלה, וכי תימא אמאי, והא אע"ג דהוו כיחידים, מצו למשאל בברכת השנים [ע"ז ח' ע"א]. איכא למימר דהתם איירי בשאלת פרנסה סתם, דליכא היזיקא לאחריני, כך תירץ [בעל ההשלמה]. ויש תמה, אטו בברכת שומע תפלה נמי כי שאיל גשמים ממש, לא איכא היזקא לאחריני. ואית דתרצי, בשאלת פרנסה ליכא שינוי מטבע, שהוא מעין ומלא ידינו מברכותיך, שהכל צריכין לו. אבל בשאלת גשמים איכא שינוי מטבע, כיון שצריך לרבים. בירוש' [ה"א] נמי כנינוה צריכין מעבד תענית בתר פיסחא, אמר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבע.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכו', פי' בירוש' [פ"ב ה"ו] ובלבד יחיד בצבור ואית דאמרי יחיד על הצבור, אלא אם כן הוא בטוח בחסידות שיענה כיהושע, שמא לא יענה בו, [ויתחלל] שם שמים, שאומ' אין תוכו כברו. ור"ש ז"ל פי' משום דמחזי כיוהרא.
<h2>דף טו.</h2>
ונותנין אפר מקלה פי' שהוא שרוף הרבה פעמים עד שהושחר, כדי שישחיר ויאכר לבם יותר, ונותנין ממנו ע"ג ס"ת, כדי שיזדעזעו ויחרדו מאד. ראש הנשיא וראש אב ב"ד, שהם הגבוהים שבעם, ויושפלו, ולפי הגמ' [ט"ז ע"א] משמע נמי שהיו מתכסים בשקים. וכן המשנה נמי נראה כן, דכתי' [אסתר ד'] שק ואפר יוצע לרבים. ועוד דכיון דזקן אומ' לא שק ותענית גורמין, מכלל דאיכא נמי שק. בירושלמי [ה"א] למה יוצאי' לבית הקברות, לומ' אם נתחייבנו גלות הרי גלינו ממקום למקום, אם נתחייבנו רעב הרי אנו רעבים ומתענים, אם נתחייבנו מיתה הרי אנו בבית הקברות כמתים. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם אמ' [ירושלמי שם] אם קרעתם לבבכם בתשובה אינכם קורעים בגדיכם על בניכם, כי חנון ורחום הוא.
<h2>דף טו:</h2>
כל הכתוב במגלת תענית, דלא למספד, לפניו אסור לאחריו מותר, ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור, דלא להתענאה, לפניו ולאחריו מותר. ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. כלל פי' ההלכה, וביאור המסקנא אע"פ שכתבו הריא"ף ז"ל ודע כי היום שכתו' בהן דלא למספד הוא חמור מדלא לאתענאה, וכל יום שנ' דלא למספד כ"ש שאסו' להתענות בו, לפי שהתענית הוא דין חמור, ולפיכך אם נאסר בו אפי' הספד כ"ש התענית, שהוא חמור. אבל יום שנ' בו דלא להתענאה, אינו אסור אלא בתענית, אבל בהספד מותר. ואסקה רב אשי [י"ח ע"א] אליב' דר' יוסי, דכל יום דלאחר אלו הימים, שאנו אוסרין אותו משום חיזוק הימים (הרבים) [הטובים] עצמן, כיון שאין איסורו משום עצמו, אלא משום לאחריו דהוא י"ט, אינו אסור אלא בתענית, אבל בהספד מותר, וה"ה נמי דכל יום שלפניו כיון שאין אסורו משום עצמו דין שיאסר בתענית, אבל לא בהספד אפי' לר' יוסי דמחמיר במתני' ואוסר בין לפניו בין לאחריו, באותן שנאמ' בהם דלא דלמספד. והאי סברא מפקינן לה בגמ', מדאיצטריכא ליה לרב אשי למימר, וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיום טוב עצמו, מכלל דלא אסר ליה בהספד משום יום שלפניו, אלא מפני שמוטל בין שני ימים טובים, אלמא בין לפניו בין לאחריו אפי' לר' יוסי דמח', בתענית לחוד הוא דאסור, אבל בהספד מותר. וכיון דאמ"ר יוחנן הלכה כר' יוסי אדלא להתענאה, אבל אדלא למספד הלכה כר"מ, דהיינו ת"ק דמתני' נמצא דבין הימים דכתי' בהן דלא למספד, בין הימים דכתו' בהו דלא להתענאה שניהם שוים, דלפניו אסור בתענית לחוד אבל בהספד מותר, ולאחריו אפי' בתענית מותר. ואנן קי"ל דבחנוכה ופורים כתוב בהו דלא למספד, ולפי זה הן עצמן אסורין בהספד ותענית, דלא למספד כתיבא בהו, ולפניהן אסור בתענית. והילכך יהא אסור בתענית יום י"ג של אדר, שהוא לפני הפורים, אלא שיש לומר, דכיון דקי"ל דבטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים, חנוכה ופורים נמי הן עצמן (ו)לא בטלו, אבל לפניהם ולאחריהם בטלו. אבל הרב בעל ההשלמה כתב הטעם, משום די"ג יום ניקנור הוא, ויום ניקנור בטל הוא. כיון דקי"ל דבטלה מגלת תענית, והשתא י"ט גופיה בטולי בטלו, ואנן משום יום שלפני פורים ניקום וניסריה, ועוד י"ל דכיון דמגלת תענית דרבנן הוא, הא הלכה כשמואל דמיקל טפי, (וספק) [ופסק] כרבן גמליאל [שם], דאמ' בין לפניהם בין לאחריהם מותרין, וגם זה כתב בעל השלמה. ועוד יש או' טעם אחר, דכיון דפורים דברי קבלה הוא כדברי תורה דמי, ואינו צריך חיזוק למיסר יום שלפניו, כדאמרי' בגמ' [י"ז ע"ב], שבתות וימים טובים וראשי חדשים לפניהם ולאחריהם מותרין, דשל תורה הן ואין צריכין חיזוק. ויש שאומ' דאפי' לא בטלו יום שלפני הפורים, כמו שחנוכה ופורים לא בטלו, לא קשיא, מי דמי, התם התענית שעכשו מתענין בו, לפי שלא אסרו אלא תענית של צער על צרה שלא תבוא על הציבור, אבל זה התענית אינו של צער אלא אתחלתא דשמחה הוא, וזכרון הנס שנעשה להם על ידי תשובה ותענית, וכן כתב הראב"ד ז"ל בזה, נראה לי שעקר התענית הזה זכרון הוא לנס שנעשה שם. גם יש לומר כי הוא על שם [אסתר ט'] וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם. וכי תימא אם כן היכא אקשי בגמ' [י"ח ע"ב] בני ארביסר דקרו בתליסר היאך מותרין בתענית, והא יום ניקנור הוא, והא היום עצמו נתקן כל התענית. תירץ הרב דלא מתענית אקשי ליה, דהא מתקנת עצמו הוא, אלא מהספד הוא דאקשי ליה, דמקרה בעלמ' הוא. כתב הריא"ף ז"ל והאידנא בטלה מגלת ת' כדגרסי' בראש השנה בפ' קמ' [י"ט ע"ב]. וכתב הראב"ד ז"ל, דכי בטלה מגלת תענית ה"מ לתענית יחיד, שמותר להתענות באותן הימים, אבל לתענית צבור לא בטלה. ומוכח לה מההוא עובדא לקמן [י"ח ע"ב] דאמרי' רב נחמן גזר תעניתא, אמרו ליה והא יום טורינוס הוא. ואמ' להו יום טרינוס בטולי בטלו, כלומ' בטלוהו בפירוש, ואמרו ליה לא ינהגו בו מנהג יום טוב כלל, משום פורענות שאירע בו כדמפרש לקמן, ש"מ דלא בטלה מגלת תענית אלא לענין תענית יחיד, שמותר בו, אבל תענית צבור אסור בו, דאם איתא דלגמרי בטלה מגלת תענית, אפי' לענין תענית צבור, א"כ לימ' להו רב נחמן בטלה מן מגלת תענית, למה ליה למימר משום דבטלוה אינהו בפירוש, והרב בעל השלמה ז"ל פליג עליה בהא, ואשכח עליה פירכא מהא דגרסי' בפרק קמא דראש השנה [שם], מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר' אליעזר [ורחץ] ר' יהושע וספר, אמר להם ר' יהושע באו והתענו על מה שהתעניתם, ש"מ דלא בטלה מגלת תענית, והא התם דתענית צבור הוא, וקפריך מינה למאן דאמר בטלה מגלת תענית, אמאי. ולימ' ליה כי אמרו' אנא בתענית יחיד, אבל לגבי תענית צבור לא בטלה, אלא לאו שמע מינה דלא שנא לתענית יחיד, ולא שנא לתענית צבור, בטלה חוץ מחנוכה ופורים. וכתב הרב נמי דיש לומר, דעדיפא מיניה שני ליה התם, דשני דחנוכה ופורים דפרסומי ניסא אינון, ואפי' לגבי תענית יחיד לא בטלה מגלת תענית.
<h2>דף טז.</h2>
ומן החמס אשר בכפיהם [יונה ג'], אפי' גזל מריש פי' ואפי' מן הדמים לא היו פוטרין את עצמן, דמ"מ חמס הוא, כדקי"ל [חמסן] יהיב דמי. אדם שיש בידו עבירה ומתודה עליה ואינו חוזר בה, יש בידו גזל או ממון אחר שלא כדין, ואינו מחזירו, לעולם לא יועיל לו וידויו. והר"מ ז"ל [הלכ' תשובה פ"ב ה"ג] פי', גם כן אפי' בשאר עבירות שבינו לבין המקום, אינו חוזר עליה, כגון שאינו גומר בלבו שלא יחזור עליה עוד, (אין והא) ואין תשובתו תשובה.
<h2>דף טז:</h2>
פרקו נאה פי' זמן בחרותו היה נאה, והתנהג כשורה. וביתו ריקן מעבירה, כלומר, שהוא צדיק. והר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"ד ה"ד] פי', שלא יהא בו ובבני ביתו ובכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירות, אלא יהיה כל ביתו ריקן מן העבירות. זה ש"צ היורד לפני התיבה, אמרו במדרש [קה"ר פ"ט פס' י"ד ס"ז] עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו', עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה (ש"צ) [צבור], ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו, זה ש"צ.
זהו סדר הברכות שמוסיפין בתעניות אלו האחרונות, בתחלה אומ' אבות וגבורות וקדושת השם, ואומ' עד ברכת גואל ישראל, ובה הוא מאריך בתחנונים. וסמוך לחתימתה אומ' מי שענה את אברהם וכו', ברוך גואל ישראל. חזן הכנסת, שהוא השמש, אומ' הריעו בני אהרן ומריעין, ותוקעין ומריעין. וחוזר ש"צ ואומ' פסוקי' של שופרות, ואומר מי שענה יהושע בגלגל, וחותם בה ברוך שומע תרועה. לפי שיהושע עשה תרועות כשכבש יריחו, וגם כי חתימה זו מעין הברכה. חוזר ש"צ ואומר אל ה' בצרתה לי, וכל המזמור. מי שענה שמואל במצפה, ברוך שומע זעקה. והשמש אומר הריעו בני הריעו, ומריעין ותוקעין ומריעין. חוזר ש"צ ואומר אשא עיני אל ההרים, וכל המזמור', מי שענה את אליהו בהר הכרמל ברוך שומע תפלה, והשמש אומר תקעו בני אהרן ותוקעין [ומריעין ותוקעין], חוזר ואומר ממעמקים קראתיך וגו' מי שענה את יונה במעי הדגה ברוך העונה בעת צרה, והשמש אומר הריעו, ומריעין ותוקעין ומריעין. חוזר ואומר תפלה לעני כי יעטוף וגו', מי שענה דוד ושלמה בנו, בירושלים ברוך מרחם על הארץ, והשמש אומר תקעו, ותוקעין ומריעין ותוקעין, (וגו') [ואח"כ חוזר] שליח צבור אל תפלתו, כך נהגו בגבולין, ועונין אמן על כל ברכה וברכה. אבל במקדש לא היו עונין אמן, אלא בכל החתימות הברכות היו אומרי', ברוך ה' מן העולם ועד העולם, בראשונה ברוך גואל ישראל, ובשניה ברוך זוכר הנשכחות, וכן החתימות כלן כמו שכתבנו, והעם עונין בשכמל"ו. ועוד היה שנוי אחר במקדש, דאלו בגבולין אומ' סמוך לחתימה מי שענה, וחותם הברכה, ואחר כך תוקעין, כמו שכתבנו. אבל במקדש אינו אומר מי שענה בתוך הברכה, אלא חותמין הברכה ותוקעין ואחר כך אומר מי שענה בלא חתימה, והיו עושין כן כדי שלא יטעו בתקיעות ובתרועות ובאותן מי שענה מתוך אריכות החתימות. ולפי סדר זה גרסי' במתני', מעשה בר' חלפת' ובימי חנניה בן תרדיון שעבר (אחת) [אחד] לפני התיבה, וגמר כל הברכות וענו כל העם אמן, תקעו הכהנים תקעו, הריעו בני אהרן הריעו, מי שענה את אברהם אבי' וכו', וכן בכל ברכה וברכה. וכשבא דבר לפני חכמים, לא היו עושין כן, אלא בשערי מזרח וכו'. פי' לא היו נוהגין לומר מי שענה בלא חתימה, אחר חתימת הברכות והתקיעות אלא בשערי מזרח בהר הבית. ור"ש ז"ל גריס ולא ענו אמן. ומתוך פירושו משמע, שאין חלוק בין מקדש לגבולין לא בתקיעות ולא במי שענה, דתרויהו חותם במי שענה ותוקע אחר חתימת מי שענה, אלא שבמקדש אין עונין אמן, אלא אומרי' בשכמל"ו, ובגבולין עונין אמן. אבל הר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"ד הי"ד] כתב, דבגבולין ליכא תקיעה כלל (בראש) [בשש] הברכות, לא בשופר ולא בחצוצרות, אלא אחר תפלה הוא שתקעו בחצוצרות, אבל במקדש תקעו בחצוצרות ושופר על כל ברכה וברכה אחר חתימתה, ואומ' מי שענה (אברהם) בכל חתימה כמו שכתבנו.
<h2>דף יז.</h2>
ר' או' אומ' אני כהן אסור לשתות יין לעולם, פי' אפי' בזמן הזה, שמא יבנה בית המקדש ויצטרך לעבודה, ולא יוכלו לעבוד, משום שתויי ייין. ואפי' כהן המכיר משמרתו ויודע איזו [שבוע] היו עובדין, בשאר כל ימות השנה אין לו עבודה, אפ"ה אסירי שמא לחנוך עבודת המקדש יהיו כלן שוין, כמו בעבודת הרגלים [בסוכה נ"ה ע"ב], לפיכך היה בדין שיהו אסורין לעולם. אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, כלומר קלקלת אריכות הגלות תקנה אותם, שלא חשו חכמים שיבנה פתאום. ויש שגורסין תקנתו קלקלתו, פי' התקנה שנעשה להם שיאסרו ביין, תהיה להם קלקלה, שלא יוכלו לעמוד בה כל הימים, וישתו היין ולפיכך לא אסרו להם, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
<h2>דף יט.</h2>
וכן עיר שיש בה דבר וכו', עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים, הרי זה דבר. כתב (הראב"ד) [רמב"ם הלכ' תענית פ"ב ה"ה] ז"ל דבאותן חמש מאות רגלי, אין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין, אבל מן שלשה המתים לא כתב אם יהיו אלו בכלל. והנכון לומר, כי הזקנים לא יהיו בכלל, אבל נשים שאינן זקנות וקטנים בני קיימא יהיו ממנין. וראיה לדבר, מה שאמרו [כ' ע"ב] גבי מפולת בריאות ולא רעועות.
על אלו מתריעין בכל מקום, פי' הראב"ד ז"ל בכל מקום מסביבותיה מתריעות וכל שכן שמתענות, מה שאין כן צרות שסביבותיה מתענות ולא מתריעות, אבל במקומות רחוקים יותר לא מתענות ולא מתריעות.
מעשה וגזרו תענית על שנראה (פי') [כמלא פי תנור] באשקלון, כלומר שנראה שדפון בתבואה, שלא היה בה אלא כדי לעשות פת כמלא פי תנור. ולשון הר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"ב הי"א] אפי' לא נראה, אלא כמקום קטן כמלא פי תנור גזרו עליו תענית.
ירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו, כבר כתבנו בפ' קמא [י' ע"ב] דדוקא צבור, אבל יחיד שמתענה לעצמו לעולם ישלים. ולדעת הראב"ד ז"ל, לא שנא יחיד ולא רבים. בתעני' של גשמים אם קודם חצות לא ישלימו, שכבר נענו, דלא עברה לגמרי, דאכתי בההיא פחדא יתבי. ירושלמי [הי"א] אחר חצות ישלימו, שכבר עבר רוב היום בקדושה, כלומר שהתחיל התענית, דקודם לכן לא הויא התחלה. ומפני זה אמרו שם גם כן ר' אחא אומר בשם ר' חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות. והביאו הרי"ף ז"ל בפ"ק דשבת.
דוקא שנו, פי' כששנו מראיתין שאין מראיהן ירוק ורטוב, כדרך הצמחים הטובים, עליהם (ש)מתענין דיש להם תקוה, אבל יבשו אין מתענין, לפי שאין להם תעלה, פשיט' (שנותנין לה) [נשתנו תנן לא] צריכה דאיקון, פי' הראב"ד ז"ל, שעמדן בקנה שלהם ויבשו, מהו דתימא אקנתי' מילתי', פי' (כגון) [כיון] שכבר גדלו כל כך, ועדיין יש להם תעלה, קמ"ל.
<h2>דף יט:</h2>
מתריעין על האילנות בפרס הפסח, פי' אם לא ירדו גשמים הראויין לאילנות, בפרס הפסח מפרש בשקלים [ז' ע"ב] דהיינו באחד בניסן, ומאי פרס פלגא דהלכות הפסח, דתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. וכן בפרס החג, (טו"ב) [ט"ו] יום קודם החג, אם לא ירדו גשמים הראויין לבורות שיחין ומערות, והטעם לאילנות בפרס הפסח, מפני שהן מוציאין פרחים, ופרס החג לבורות מפני שהן על המועדים, ויבשו [ב]ימי הקיץ [ש]עבר עליהם.
<h2>דף כא:</h2>
ועוד אמרו בגמ' אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי, וגזר תעניתא, ולא משום דקסבר מכה משולחת במין אחר משתלחת במין אחר, אלא משום דדמו מעי(נ)הו דחזירי לשל בני אדם, פי' שאין להם כרס הפנימית כבני אדם, ויש לחוש שהפסד האויר גורם לדבר לחזירים, יזיק גם כן לבני אדם. ויש אומרי', דכל שכן אם היה דבר באומות העולם שראוי לחוש על זה, שטבע כל בני האדם קרוב הוא זה [לזה]. ויש שחולקין על זה, לפי שהדבר כשבא על אומות העולם על עונש עונם הוא, אבל של בהמות אינו על ענשם, שאין להם זכות וחובה.
<h2>דף כב.</h2>
ר"ש ז"ל פי' (פעמי') נראתה בעיר משולחת, פי', שאין דרך החיות להתראות בין בני אדם, כדכתיב [בראשית ט'] ומוראכם וחתכם יהיו וגו', נראתה ביום משולחת, פי' אפי' בשדה שאין דרכ(כ)ם להתר' אפי' בשדה ביום כדכתיב [תהלים ק"ד] תזרח השמש יאספון וגו'. ראתה [שני] בני אדם ורדפה אחריהם משולחת, מפ' בגמ' בשדה הסמוכה לאגם, שהוא המרביץ שלה, אבל אם לא רדפה אינה משולחת, שבוטחת על שהיא קרובה למעונה. טר(י)פה (שם) שני בני אדם וכו', אכלה שניהם אינה משולחת, פי' שמקרהו לה מחמת רעבון. עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה, מוקים לה בגמ' בכובא דציידי, כמו סוכה של ציידי עופות או של נוצרי הכרמים, שהיא במדבר. דאלו בגג שבעיר, אפי' לא טרפה כלום משולחת.
<h2>דף כב:</h2>
ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית פי', לסגף מלשון [במדבר ל'] לענות נפש לסגפא נפש, כלומר שאין רשאי להרבות תעניות שמא יחלש, ולא יוכל להתעסק במלאכתו, ולטרוח אחר פרנסתו, וימות ברעב. וכתב הראב"ד ז"ל, נראה דבמי שצריך למעשה ידיו קאמר, שיש לו לחוש לזה ולשמור נפשו, אבל מי שאין צריך למעשה ידיו, שיש לו במה יסתפק ויתפרנס, רשאי להתענות. שהרי מר בריה דרבנא [פסחים ס"ח ע"ב] היה מתענה כל השנה, וכמה הן מן החכמים שהיו מתענין כמה צומין ולא היו חוששין לזה לפי שהיה על מה שיסמכו. ויש לחלוק על זה שאע"פ שהוא בעל ממון, יש לחוש שמא יחדש ויחלה, ולא יועיל הונו. וזהו שאמר נשמה שנתתי בך החיה, בשם רבי' זצ"ל.
לפי שאין מתפללין על רוב הטובה. פי' שתעצר ברכות הטובה, ראוי להרבות השבח וההודאה לשם, ולהתפלל שלא יזיקו בדבר. מיהו בארץ ישראל שאין היזק מצוי ברוב גשמים, דאלו בגולה שהיו טבעני והיו בתיהן בנין עפר, חוששין לסכנה, ומתריעין עליהן מיד כדלקמן.
<h2>דף כה.</h2>
גבי מעשה דר' חנינא בר דוסא, כד שקלו מיניה מן שמיא ההוא דרעא דדהבא, דיהבו ליה, ואמ' בגמ', גדול נס האחרון מן הראשון, דמן שמיא מיהב יהבו ליה מישקל לא שקלי. מפ' בירושלמי, הכי, מאן דנסיב ידיה ארעא, ומן דמושיט ידיה עולין. פי', מי שנוטל דבר מחבירו יד המקבל למטה, ומי שמושיט ונותן דבר יד המושיט למעלה, לפיכך יתכן לומר שיד האדם שהוא תחתון, יקבל מפסת יד הנראית נותנת לו מלמעלה, אבל לא יתכן לומר שיד האדם תהא עליונה, ותיתן להנך פס יד שלמעלה.
<h2>דף כה:</h2>
כמלא ברך המחרישה, פר"ש ז"ל [הוא הכלי] שחורשין בו ומבריכין אותו תכף לקרקע כשחורשין בו, כלומר מלא התלם. שיראו המים בתלם מחרשתו. ר' יהודה אומר, חרבה טפח כלומר בארץ חריבה ויבשה טפח, כלומר שהיא רביעה ראשונה טפח. בינונית טפחיים, כלומר ברביעה שניה, שהארץ בינונית. או ארץ אחרת רפה כיוצא בה, אף בלא גשמים, ואינה לא יבשה מאד ולא לחה, שני טפחים. בעבודה, כלומר בקרקע עבודה, שהיא רפה מחמת שכבר חפרוה צריך שיכנסו המים ג' טפחים. ובגמ' אמרי', אין לך גשם יורד בארץ טפח, שאין התהום עולה כנגדו שני טפחים. והתניא שלש' טפחים, לא קשיא כאן בעבודה כאן בשאינה עבודה, פי' כי אמ' שאין עולה שני טפחי', ה"מ בקרקע עבודה, שהיא רפה לביתו וכנגד השלשה שיורד [מ]למעלה עולה ששה התהום מלמטה, נמצא שכנגד טפח אחד עולה שנים, אבל בקרקע שאינה עבודה, שאין יורד אלא ב' טפחים, (כשיורד בעבודה ג'), עולה התהום גם כן כנגד אותן ב' טפחים ששה טפחים מלמטה, שבכל מקום עולה התהום בשוה, ונמצא ששם בשאינה עבודה עולה מלמטה ג' טפחים, כנגד טפח שיורד מלמעלה, כך באר הראב"ד ז"ל, שפר"ש ז"ל קצר.
לפי שאין אומרי' הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, כלומר לכך לא תקנו להם לומר הלל הגדול עד אחר אכילה [ומיהו במקום דשכיחא שכרות אומרים הלל הגדול קודם אכילה]. שמא לא יוכל העם לומר הלל הגדול (עד) אחר אכילה (שמא לא יוכל העם לומר הלל הגדול קודם שיאכלו), וכן עשה רב פפא מעשה בבי כנישת' דאבי גובר שגזר עליהם תענית וירדו להם גשמים קודם חצות ואמ' להם אמרו הלל הגדול ואחר אכלו ושתו תמה איך השמיט זה הריא"ף ז"ל. ומה שתקנו לומר הלל הוא מפני שיש בו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו.
<h2>דף כו.</h2>
בשלשה פרקים וכו', מפרש בגמ' דהכי קאמר בשלשה פרקים [בש]נה כהנים נשאים כפיהם כל זמן שמתפללין, ויש מהם [ארבעה] פעמים ביום, ואלו הם שלשה [פרקים] תעניות ומעמדות (נושאים) ויום הכפורים, ובתעניות ובמעמדות נושאין כפיהם [שלשה] פעמים שחרית ומנחה נעילה, וביום הכפורים ד' פעמים עם המוסף, מיהו לאו הילכתא, דמנחה אין נשיאות כפים אפי' ביום הכפורים כדלקמן. והנך מעמדות דאמרי' דנושאין, הם במנחה ונעילה, דוקא בימים שמתענין בהן, אבל בימים שאין מתענין כגון ביום ראשון ובערב שבת דאין מתענין בהן המעמדות כדאיתא לקמן [כ"ז ע"ב], אע"ג דהוה בהו מעמדות [כיון] דשכיחא שכרות במנחה ונעילה, אין נושאין בהם כפיהם, ומנלן דהוה בהו מעמדות אע"ג דלא התענו, מדתנן כל יום שיש בו קרבן מוסף אין בנעילה, בנעילה הוא [דלית] בה מעמד, הא תפלת נעילה גופה הוו מתפללין, ומכל מקום נשיאת כפים לא הוה בהו, משום שכרות. הילכך כי אמרי' דתעניו' הוה בהו נשיאות כפים, במעמדות דומיא דתענית קאמרי ונראה מכאן דבכל התעניות האמורות למעלה שהיו עושין על הגשמים, בכלהו היו מתפללין נעילה, ואפי' בראשונות, מדלא קתני מה אלו יתרות על הראשונות, הילכך כל תענית שיגזרו צבור לצורך שעה צריך להתפלל תפלת נעילה, (אף) [אך] לא נהגו כן, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והקשה אם כן למה אין מתפללין נעילה בד' הצומות הכתובות, דכל שכן הוא, דמה מעמדות דלא היה תענית אלא ממעוט ישראל, היו מתפלל נעילה, אלו (ה') [הד'] תעניות שהן על כל יש' לא כל שכן. ותירץ דתעניות של מעמדות היו להרבות בהן תחנות ובקשות, אבל אלו ד' הצומות אינן להרבות תפלות, אלא לזכרון הצרות שאירעו בהן.
מתני' כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית כו'. פי' הראב"ד ז"ל, דהני אין בו מעמד לא שיבטל קריאת התורה שהיו קורין במעשה בראשית, אלא רבוי תחנות ובקשות גדולות שהיו מאריכי' הרבה, אותן התפלות היו מבטלין לשעתן. ואותן התפלות היו עושין אותן בקהל עם רב, שהיו מתקבצין שם עד שהיו יוצאין לרחובה של עיר, כמו שעושין בתענית צבור. וזו היא ששנינו במגלה [כ"ו ע"א] רחובה של עיר מאי קדושה אית לה, ואמרי' שכן מתפללין בהן בתעניות ובמעמדות.
<h2>דף כו:</h2>
משנכנס אב ממעטין בשמחה, פי' כגון בנין של שמחה, ונטיעה של שמחה, וסעודת אירוסין ונישואין, אבל לארס מותר אפי' ביום ט' באב, כדאמר התם [מו"ק י"ח ע"ב] שמא יקדמנו אחר ברחמים. ויש שסומכין מכאן למנוע עצמן מאכילת בשר משנכנס אב, כדאמ' בעלמא אין שמחה אלא בבשר. ואע"פ כן אין צריכין להמנע מלאכול מן התבשיל שנתבשל בו דלצעורי נפשי קביל עליה, והא איצטער. ועוד דבנדרים (הלך) נמי אמרינן [נדרים נ"ב ע"א] הנודר מן הבשר מותר בתבשיל. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דאיפשר לומר אע"פ שהכבוס והגיהוץ אינו אסור אלא אותה שבת בלבד, אפי' הכי משנכנס אב ממעטי' בשמחה.
שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ולספר, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. פי', ואם חל תשעה באב ערב שבת שלא יוכל לכבס בו ביום אפי' מפני כבוד השבת, אבל מקדים ליום חמישי ויכבס ומניח לשבת. מיהו לדידן לא מקלע לעולם ט' באב בערב שבת, כדקי"ל לא בד"ו פסח, וט' באב הוא ביום ראשון של פסח, וסימן לדבר השביעני במרורים הרוני לענה [איכה ג']. וכיון דקי"ל דלא אסור אלא עד התענית, ואי מיקלע ט' באב ביום ה' מצי לכבס בערב שבת.
גמ' ור' יוסי סבר מנחה דאית' כל יומא גזרו רבנן ואין בה נשיאות כפים, ואפי' ביום הכפורים, נעילה דליתה בכל יומא לא גזרו רבנן, והלכה כר' יוסי, והכי נהוג עלמא ביום הכפורים דמנחה לא אמרי' ברכת כהנים, אבל בנעילה אמרי, מי(נ)הו אי אמ' במנחה לא מהדרי' ליה, ואם כהן נשא נמי את כפיו אין מורידין אותו, שהדבר ידוע שאין בו שכרות, וכן כתב הר"מ ז"ל בפרק י"ד מהלכות תפלה [ה"ב], וכתב הטעם שמא יאמרו פסול הוא. למה נסמכה פרשת כהן לפרשת נזיר לומר לך, מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין. ובגמ' פריך, אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך נמי, ומשום הכי אמר קרא לשרתו ולברך בשמו, מה משרת מותר בחרצן, אף כהן מברך מותר בחרצן. והראב"ד ז"ל גריס, אלא אמר קרא לשרתו, כלומר דלא מנזיר גמרי' אסור יין לכהן מברך, אלא מהיקשא דמקשי בהאי קרא כהן מברך לכהן משרת, לומר לך מה משרת אסור ביין ומותר בחרצן, אף כהן מברך כן, והדר פריך, אי מכהן משרת גמרי', ליגמר מיניה נמי, דמה כהן משרת של בעל מום לא, אף כהן מברך בעל מום לא. ומשני, הא איתקש לנזיר. כלומר כיון דאשכחן דאיתקש לנזיר בסמיכות פרשיות, לא לחנם איתקש, אלא ללמד זה שמותר כמו נזיר. והיינו דפריך. ומאי חזית דאיתקש לקולא, כלומר מאן לימא להך היקשא אתת למיגמר קולא, לימא דאתאי לחומרא, למיגמר דאסור בחרצן, ושני ליה אסמכתא דרבנן הוא לקולא, פי' הא דאמרי' דמשום סמיכות דפרשת נזיר איתקש ליה כהן מברך, הא אינו אלא אסמכתא דרבנן ולקולא איתקש, אבל לכהן משרת איתקש בהיקש ממש בחד קרא, ואתת ההיא ההקישה למגמריה מיניה לחומרא ולקולא, לחומרא דאיסורא, ולקולא דהיתר חרצן, ולא מצית אמרת לימא נמי דאיתקש למגמריה מיניה ליה לאסור בעל מום, אם כן היקישא דנזיר מאי אהניא ליה. זהו הדרך הישר בסוגיא זו. אלא שיש לתמוה על הריא"ף ז"ל, אמאי איתי ראיה לאסור יין לכהן מברך מסמיכות פרשת כהן לפרשת נזיר, ואדרבה הוה ליה לאיתויי לשרתו ולברך בשמו, דהוי היקישא, דגמרי' מינה תרתי. אך הר"מ ז"ל מצאתי שחשש לזה, שכתב בפ' ט"ו להלכות תפלה [ה"ד] מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו, עד שיסיר את יינו מעליו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
עוד זה מן הגמ' וגמרי' מיניה לענין הילכתא, אמרי' במתני', באח' בטבת לא היה בו מעמד, שחרית מפני ההלל שהיו קורין, ופריך וליחשיב נמי באחד בניסן, כלומר, שהיה לו הלל בשחרית, והיה בו גם כן קרבן עצים, כמו שהיה באחד בטבת. ותריץ, אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורית', אלא מנהגא בעלמא דבבל, שהיו קורין הכרא דראש חדש ולפרסומי מילתא, אבל בארץ ישראל שהיו קובעין שם ראשי חדשים אין צריכין לעשות הכר, ואין קורין הלל בראש חדש כלל, לפיכך לא תנן באחד בניסן לא היה בו מעמד, שהרי לא היה שם הלל שיבטלנו, אבל באחד בטבת היה בו הלל, ולא משום ראש חדש אלא משום חנוכה, ולפיכך אין בו מעמד שחרית. כלומר שלא היו המעמדות יכולין להאריך בתפלות ובתחנות מפני שהיו מאריכין בקריאת ההלל. דאמר ר' יוחנן י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, כלומר, אפי' יחיד, וכ"ש צבור. ואלו הן שמנת ימי החג וכו', ויום טוב ראשון של פסח, ומשום הכי גומר כל ימות החג ולא כל ימי הפסח, מפני שהיו כל ימות החג חלוקין במוספין מה שאין כן בפסח, ומפני שחלוקין במוספין היה כאלו כל יום ויום הוא חג בפני עצמו. רב איקלע לבבל בריש ירחא שמעינהו דקרו הללא סבר לאפסוקינהו, פי', משום דבארץ ישראל לא הוו קרו כלל, כיון דשמע דמדלגי דילוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. הילכך אנן נמי השתא לא קרינן ליה, אלא כמנהגא דבני בבל. וקשיא, היכי מברכי' עליה דהא אין מברכין על המנהג, כדאמרי' [סוכה מ"ד ע"ב] גבי ערבה חביט חביט ולא בריך. תירץ הראב"ד ז"ל דהתם לא היה המנהג אלא דיחידים, ואמנהג יחידים לא מברכינן אבל אמנהג דצבור כי האי דהלל מברכינן. והר"ת ז"ל תירץ דאמנהג דטלטולי בעלמא לא מברכינן אבל אמנהג דקריאה כי האי מברכי'. תנא יחיד לא יתחיל, פי' אפי' בבבל עצמה דנהגו לקרות, יחיד לא יתחיל לקרותו בברכה, לפי שלא נקבע המנהג אלא לצבור אבל לא יחיד. ואם התחיל גומר בלא ברכה, פי' ואינו אומר יהללוך דהוא ברכה שלאחריו. וסמך לדבר התם במגלה [כ"א ע"ב] דקתני בה בהלל ובמגלה מקום שנהגו לברך אחריו יברך, בעי לאחריה דמגלה מאי מברך, ומדבעי גבי מגלה ולא בעי נמי גבי הלל, מכלל דפשיטא מילתא דלאחריו דהלל הוא ברכת יהללוך. ואית דאמרי' גומר בלא ברכה אחרת, אבל יהללוך או', כמו שאו' אותו בליל הפסח, אע"פ שלא ברך לפניו, וקרי ליה [בפסחים קי"ח ע"א] נמי ברכת השיר כלומר תוספת שבח בעלמא. ואית דמפרשי כולה מילתא לאידך גיסא (ואי) [זאת] אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא. פי', אלא דרבנן הוא שתקנו לקרותו, ואפי' בארץ ישראל נמי קורין אותו מדרבנן, וכיון דאין חיובו מדאוריתא לא היה בו כח לבטל המעמד, אבל של חנכה עשו חזוק בו לזכרון הנס, ולפיכך היה דוחה המעמד. ומ"מ קריאת ההלל בראש חדש אע"ג דאמרי' השתא מדרבנן (היה) [היא] לא התקנו לקרותו אלא בדלוג, או מפני טורח צבור, או להפריש בינו ובין קריאתו במועדות. ורב איקלע לבבל וסבר לאפסוקינהו, לא מפני הקריאה היה רוצה להפסיקן, אלא על [שלא] שמע בתחלה שיהיו מדלגין בו כמנהג הדלוג של ארץ ישראל, וסבר שלא ידלגו בו כלל, כיון דשמע דמדלגי במקום אחר, אמר מנהג אבותיהם בידיהם, שהנהיגום בדלוג זה, ואע"פ שאינו דומה למנהג דלוג של ארץ ישראל אין להפסיקם על זה. והשתא לא קשיא אמאי מברכים עליה דהא מצוה דרבנן הוא. ובריתא נמי הכי קאמר תנא יחיד לא יתחיל, פי' לא יתחיל בברכה, דבצבור תקון רבנן למקרייה אבל לא ביחיד והויא ברכה לבטלה, ואם התחיל גומר פי' גומר הקריאה אבל מכל מקום בדלוג. ולהאי פי' הך ברייתא איירי בכל מקום בין בבבל בין בארץ ישראל, והכי מסתבר דליכא בריתא דמהניא לבני בבל ולא לבני ארץ ישראל. אבל לפי' קמא היא דוקא לבני בבל, דאלו לבני ארץ ישראל אפי' אם התחיל פוסק. והר"מ ז"ל [הלכ' חנוכה פ"ג ה"ז] כתב דהלל דראש חדש אינו אלא מנהג ואפי' בצבור, ואין מברכין עליו, וכן בשאר ימות הפסח. ופוק חזי מאי עמא דבר.
<h2>דף כט.</h2>
כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. ההרבות בשמחה (האמור) משנכנס אדר, לא נאמר להרבות מאכלים ובמשתאות, אבל לב העניים והאביונים, ובכללה כל שמחת מצוה.
<h2>דף כט:</h2>
לא שנו אלא לכבס וללבוש. אבל לכבס ולהניח עד אחר ט' באב מותר, ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור. ואמרי' בגמ', תדע, דהא בטלית קצרי דבי רב, פי' מכבסים הבגדים שנקראו קצרי על שם שמתקצרי בשביל הכבוס, היו בטלין על אותה שבת, ואם היה מותר לכבס ולהניח למה היו מתבטלין, והרי היו כל העם יכולין לכבס ולהניח אסור, וכן הילכתא. יש להוכיח מכאן שלא על בגדי המלבושים בלבד אמרו שאסורי' לכבס, אלא אפי' המפות גדולות וקטנות, והסדינים, נמי אסורין לכבס, שאם היו אלו מותרין אמאי בטלו קצרי רבי רב, והרי היו יכולין לכבס מאלו הרבה. ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ולומר, שלא אמרו בטל קצרי דבי רב אלא על מלבושי צמר שהן מתקצרין שהיה דרכן ללבשן לבנים ומגוהצין, איפשר נמי שהיה דרכן להשתמש ולשלם גם כן בבגדי הצמר והדקין כמו שנהגו עדיין במקומות רחוקין שאין הפשתן מצוי שם. ומכל מקום כיון דאסיקנא לקמן דאפי' פשתן לכבס וללבוש אסור, כלהו נמי אסירי. והרב בהשלמה כתב כאן, תניא אסור לכבס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם, וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, פי' הגיהוץ שאנו עושין עכשו אחר הכבוס, שקורין לישקר, הוא ככבוס שהיו הראשונים נוהגין, וכשם שהכבוס של ראשונים אסור, כך גיהוץ שנוהגין דורות אחרונים אע"פ שכבר נתכבס קודם שבת של ט' באב אסור לגהצן בשבת ט' באב, אפי' להניחן לאחר ט' באב, והוא הדין לכבוס שלנו שהוא אסור, והראב"ד ז"ל פי' דכבוס שלנו מותר. ולא [ידענא] אם לכבס וללבוש, או לכבס ולהניח ושמאל הניח קאמר. ויש מעט סיוע לדבריו מההיא דכתובות פרק [קמא (י' ע"ב)] ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה בעלתי ולא מצאתי דם, אמר ליה הביאו לי סודר הביאו לו ושראו וכבסו במים ומצא עליו כמה טיפי דמים אמר לו לך זכה במקחך, ופריך אנן נמי נעביד הכי, ופריך גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, ואי אמרי' נעביד גיהוץ, מעברא ליה חומרתא, אלמא כבוס שלנו לא חשיב. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, פי' כלי פשתן שנתכבסו קודם שבת של ט' באב, מותר לגהצן בשבת של ט' באב להניחן אחר ט' באב, אבל לגהץ וללבשן מיד אסור, וכן לכבס כבוס דידן אסור. ולפי' הראב"ד ז"ל כלי פשתן מותר לכבס כיבוס דידן, וכיון דאין בהם משום גיהוץ מותרין בכיבוס ובגיהוץ, עד כאן מן ההשלמה. וסתם דבריו בזה ההיתר דכלי פשתן, אם ללבוש אם להניח. וכללא דמילתא לפי דבריו אסורין בגיהוץ אפי' להניח, והוא הדין לכיבוס. ולפי הראב"ד ז"ל לכבסן ולהניח מותר. ומה שאמרו לענין הילכתא דלכבס ולהניח אסור, בכיבוס שלהם קאמר. ובכלי פשתן מותר אפי' לגהץ ובלבד להניח, אבל ללבוש אסור. ולכבס וללבוש יש שסוברי' להתיר בכבוס דידן, אך לא לדברי הריא"ף ז"ל שלא הביא כלל זה החילוק דגיהוץ וכבוס בין שלנו ושלהם. והר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"ה ה"ו] גם כן מחמיר בכל אפי' לכבס ולהניח. ואית דמפרשי גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, דעל בני בבל קאמר, דגיהוץ דבני בבל אינו חשוב לא ככיבוס של ארץ ישראל שהמים שלהם יפים וחזקים להעביר כל טנף הבגדים בכיבוס המים לבד, כמו הגיהוץ שלנו, ומכל מקום גיהוץ של בני בבל אסור, אפי' לגהץ ולהניח, אבל כיבוס במים לחוד לכבס ולהניח מותר. ובכלי פשתן לכבס ולהניח מותר, או אפי' לגהץ ולהניח, וזהו שהביא הריא"ף ז"ל אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, מכלל דלגהץ ולהניח מותר. והגיהוץ הזה, יש מפרשים אותו גם כן הכיבוס שעושי' בשריית הבגדים במים חמים עם האפר שממרק אותן יפה יפה, וכיבוס הוא בצונן בלא אפר. ואנן השתא כיון דרוב הנאת מלבושינו ובגדי מטותנו בזה הגיהוץ של מים חמים עם האפר, והכל בבגדי פשתן, ראוי לאסור הכל בזה השבת של ט' באב אסור לכבס ולהניח, וכן נהגו בכל מקומות מושבותינו.
תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו וכו'. פי', ודוחין התענית עד לאחר השבת, ואפי' [בסעודה] המפסיק בה, כיון דהוא בשבת מותר לאכל בשר ולשתות יין. והוא הדין דלפני אותה שבת לא [נאסר], דאסיקנא דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד. מ"מ מנהג זקנינו בעיר נרבונה שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת, כדי שיבואו ליום התענית מנוולין, וראינו שגערו מאוד באחד [שרצה] להסתפר.
ושלשתן מקרא אחד דרשו מאן דאמר מראש חדש עד התענית פי', שימות החג הם תשעה כמו הימים שהם מראש חדש עד התענית. והראב"ד ז"ל פי' בע"א. והילכתא דאינו אסור אלא [אותה] שבת בלבד, ולא כל אותה שבת אלא עד התענית.
<h2>דף ל.</h2>
ערב תשעה באב לא יאכל שני תבשילין. פי', אפי' בלא בשר, כגון דג וגבינה [אבל לא] יאכל בשר, אפי' אין לו תבשיל אחר. רבן גמליאל אומר ישנה. לפי לשון הגמ' נראה דרבן גמליאל דאפי' בשר ויין מותר, ובלבד שישנה, דאמרי' כיצד ישנה היה רגיל לאכל ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות בעשרה כוסות ישתה בחמשה. מכל מקום לית הילכתא כותיה. ואסיקנא דאינו אסור בבשר ויין אלא בסעודה המפסיק, והוא שיעשנה משש שעות ולמעלה [אבל משש שעות ולמעלה] מותר. ואע"ג שדין התלמוד כך הוא, כבר הנהיגו הראשונים ברוב המקומות שלא לאכול בשר כל אותו היום, אלא מי שהיה חולה או חלוש, וכן נהגו בהרבה מקומות שאין שוחטי' שום בהמה מראש חדש ועד התענית. אוכל אותה שבת עד וגבוה מקצת יום התענית. והר"מ ז"ל [הלכ' תענית פ"ה ה"ט] כתב מימינו לא אכלנו תבשיל ואפי' של עדשים.
כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל תניא כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ, וכל מי שאינו משום תשעה [באב], מותר לאכול בשר ומותר לרחוץ. ר' ישמעאל אומר כל שעה שמותר לאכל מותר לרחוץ. פי' כל שהוא משום ט' באב, כגון סעודה המפסיק בה, אסור לרחוץ משהפסיק, כמו שאסור לאכל, אע"פ שלא פי' ברחיצה כלל, וכל שאינו משום תשעה באב, כגון סעודה שאינו מפסיק בה. או כגון תענית צבור, אע"פ שמפסיק בו מבעוד יום, מותר לאכל בשר ולשתות יין בסעודה המפסיק בתענית צבור, ומותר לרחוץ, אע"פ שהפסיק מלאכל ואסור לאכל, הואיל ואין בהפסקתו היכירא לתענית, גם לא פירש הפסקה (לראשה) [לרחיצה]. ור' ישמעאל בר' יוסי פליג(י) ארישא, דבתשעה באב נמי כל שעה שהיה מותר לאכל לחם או פרות, אם לא הפסיק ולא לרחיצה. והאי רחיצה מפרשי בתוספתא [פ"ד הי"א] אפי' רחיצת פניו ידיו ורגליו. והילכתא כת"ק, הילכך בסעודה המפסיק בה אסור לרחוץ, ובסעודה שאין מפסיק בה מותר. וכן נמי כתב הראב"ד ז"ל. דהלכה כתנא קמא, וערב תשעה באב כיון שהפסיק בה אסור. וכן נמי כתב הראב"ד אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שאסור לאכל ולשתות אפי' מים. וכתב עוד ונראה לי שאם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים, ואפי' לרחוץ כל גופו עד שקיעת החמה.
[לשון הרי"ף] ירושלמי [פ"ב ה"ב] צריך שיאמר מעין המאורע, ומאי ניהו רחם ה' אלקינו עלינו וכו', והיה מנהג הראשונים לומר בלילה וביום רחם, ובסוף היום במנחה אומר נחם לשון נחמה. ויבלעוה לגיונות פי' חיילות, כמו שאמר על שבטי לוי, פי' לגיון מלך הוא, על כן ציון במרר תבכה. יש שאומרי' במרר לשון מרירות, ויש אומרי' במרד, לשון [איכה א'] ימי עניה ומרודיה. אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, כבר כתבנו הא למעלה [י"א ע"ב]. ובין השמשות שלו אסור. דהוה ספקא דאוריתא ולחומרא. וכן בט' באב אע"ג דלאו דאוריתא הוא, דאחמירו ביה רבנן כחומרא (ויום) [דיום] הכפורים. ואסור להושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור ביום הכפורים, כלומר, כדרך שביום הכפורים אסור משום ענוי, כך ביום ט' באב אסור ומשום אבל. ואע"ג (דלאו) [דאבל] מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן, אסור הוא בט' באב, מיהו כי היכי דכי יש הכר אם (יהיו) [היו] ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו, כך בט' באב, וכשיוצא מבית הכסא נמי [נוטל] ידיו במים לתפלה, וכן נמי מפה שרויה במים מבערב ועשויה כמין כלים נגובי' מעביר עליו או עיניו (שאינו) [ואינו] חושש, כדמפורש בהלכות יום הכפורים. מיהו לפי מה שכתב שם הר"מ ז"ל [הלכ' שביתת עשור פ"ג ה"ד] אותה המפה לא היו עושין אלא לקרר מעטו, כמו שאמר [יומא ע"ח ע"א] ר' חנינא מצטנן ביניקא, וכן נמי שומרי פירות [שם ע"ז ע"ב] שעוברין (על) [עד] צוארן ואינן חוששין, מכל מקום כל רחיצה בעולם לשום הנאה אסורה כל היום בין רחי' כל הגוף בין רחיצת פניו ידיו ורגליו, ומי שמקל מן המנחה ולמעלה לרחוץ רגליו [במפה] או בשום מקום, עובר על דברי חכמים. אך מנהג קדום הוא בעיר נרבונה שהנשים רוחצות בראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב. ושמענו כי הזקנים הראשונים הנהיגו לדון בדבר זה, ולטובה נתכוונו, (ועל) [ועשו] סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט' באב, וכמו שעשינו זכר לחרבן ולאבל גם כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם, כדי שלא להתיאש מן הגאולה, וזה האות לא הוצרך אלא לנשים ולכיוצא בהן שהן חלושי הדעת, אבל אנו כולנו מאמינין בני מאמינין, ובטוחים בנחמות הכתובות שניות ומשולשות בספרי הנביאים, אך הנשים אינן יודעות ספר וצריכות חזוק.
וקורא במקום שאינו רגיל לקרות. פי', לפי שאינו נהנה כל כך באותה קריאה.
אבל אוכל הוא בשר מליח, עד כמה, כלומר עד כמה ישתהא במליחתו שיקרא אחר כן מליח. כל זמן שהוא (נשלם) [כשלמים], פי', שכל זמן שאם היה בשר שלמים היה ראוי לאכול, אינו נקרא מליח לענין. ומשעבר הזמן דהיום שני ימים ולילה אחד נקרא מליח, ומותר לאכלו אפי' בסעודה המפסיק בה. ואמרו חכמים הפוס' שלא נאמר זה אלא לפי מנהגם, או מנהג הרבים והמעונגים, או מקצת מקומות שאוכלין בשר (חר)בן יומו בכל יום ויום, אבל אנו שדרך כל השנה לאכול בשר בן שמנה ימים או יתר במליחה, ואינו מאכל נופל אצלנו, לא נתיר לאכול בשר בסעודה המפסיק בה אפי' נמלח כמה ימים, וכן המנהג לפרוש ממנו בסעודה המפסיק בה, ואפי' כל אותו היום ברוב המקומות כמו שכתבנו. כל זמן שהוא תוסס, פי', שהוא רותח. כדתניא, יין תוסס אין בו משום גלוי. כלומר, שלעולם לא יגע בה הנחש כשיראנו רותח, וכן לענין שתיית אדם אין בו הנאה כלל. [לשון הרי"ף] אמרו לו איפשר בפירות. כלומר באמת כן הוא הדין והחובה עלינו שלא נאכל לחם ונסתפק באכילת פרות, ואין בזה טענה עלינו להכריתנו לאכול הפת משום חיי נפש, מיד שתקו. כלומר, שעל המים לא היה שום טענה, שאי אפשר זולתן. אלא כך אמרו סד אדם וכו'. כלומר, העקר הוא שנעשה בכל הנאותינו אבל לדבר שיראה חסרון בהנאה ההיא לאבלות ירושלם. אמה על אמה, וכנגד הפתח, כדי שיראה הרושם והחסרון כנגד פניו תמיד. זה אפר מקלה שבראשי חתנים, כדמפ' טעמ' דכתי' [ישעיה ס"א] פאר תחת אפר, ותפלין נקראין פאר, דכתיב [יחזקאל כ"ד] פארך חבוש עליך, והבטיח הכתוב שישיב לנו פאר תחת אפר שהיינו נותנין במקום הפאר בראש, בזמן חרבנה. ויש מקומות שלא נהגו לתת אפר בראש חתנים, אלא פורסין על ראש החתן והכלה מפה שחורה זכר לזה. וכן מנהג שבירת הכוס הוא בשביל זה, כמעשה דראש פרק אין עומדין [ברכות ל"א ע"א] דתבר כסא דזוגית' קמיהו. וכן נהגו בעיר נרבונה. ושמענו כי לכך נמנעו הראשונים מלתת האפר בראש החתנים, מפני שאין העם מוחזקי' כלל בהנחת תפלין, ולא יהיה אפר תחת פאר, יחושו שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר, ולכך קבעו הנדון אחר במקום. (מדבא) אמר רב בת צידעא. פי', תכשיט קטן שהיו מניחות על הצדעין שקורין פולישיירש.
<h2>דף ל:</h2>
יעשו כל אדם כדי שיתענו, כלומר, שאם יעשו מלאכתן יהיו טרודין במלאכתן ולא יראו מתענין. פ"א כדי שיוכלו להתענות, שאם יטרחו במלאכה שמא לא יוכלו להתענות, ותהיה להם המלאכה לפוקה ולמכשול. כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב וכו'. פי' בסעודה המפסיק בה שעושה משום תש[עה באב].
והא דתנן ר' יהודה מחייב בכפיית המטה, סוגיא דשמעתא דמודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, כגון עוברות ומניקות שאינן יכולין לשוח ולשכב על מטה כפויה פטורות, ומודים חכמים לר' יהודה ביכול, כגון שאר אינשי שחייבי', ולא פליגי אלא בשאר מטות שבבית, ר' יהודה מחייב ולא הודו לו חכמים. ומכל [מקום] מסקנ' דגמ' דהלכה כתנא דידן דלא הודו לו חכמים אפי' ביכול פטור, וכל זה הביא הרב בהשלמה ז"ל. ויש לתמוה למה הביא הרב את זה. ואיפשר לומר דבא ללמד לענין אבלות דעלמא, דחייבין בכפיית המטה וכו', ואעפ"כ עוברות ומניקות כיון שאנס הוא להם פטורות.
ימים טובים לישראל כט"ו באב וכי"ה וכו'. מפ' בגמ' י"ה יום מחילה וסליחה. (וכונסי') [ובו נתנו] לוחות האחרונות, פי' כי משה עמד ג"פ מ' יום, מ' (ה)יום ללוחות ראשונות, ומ' יום לתפלה על מעשה העגל, דכתי' ואתנפל לפני ה' מ' יום ומ' לילה. אחרונות, דכתי' בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וגו' וכתיב ואני עמדתי כימים הראשונים וג' שלמו הראשונים בי"ז בתמוז, ובי"ח עלה להתפלל, כדכתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו', י"ב מתמוז ול' דאב וכ"ט מאלול וי' מתשרי הרי פ"א, והוא יום הכפורים, הראב"ד ז"ל. יום שכלו בו מתי מדבר. דאמרי' בירוש' ערב ט' באב היה הכרוז יוצא במחנה צאו לחפור, והיו חופרי' קבריהן והולכין וישנין שם עד הבקר, למחר היו מוצאין עצמן חסרין חמשה עשר אלף ופרוטרות, שנה אחרונה מצאו עצמן שלמים, אמרו שמא טעינו בקבוע החדש, חזרו שם עשיה וי"א וי"ב וי"ג וי"ד, כיון שהגיעו לט"ו ראו הלבנה מלאה, ומצאו עצמן שלמים, אמרו בטלה גזרתינו ועשאוהו י"ט.
<h2>דף לא.</h2>
ויוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש מי שאין לו, שמתוך שהאחרות שואלות כמותן אינן מתביישות. וכל הכלים טעונין טבילה, ואפי' היו מקופלין ומונחין בקופסא, פי' טעונין טבילה, שמא בעלת הכלים לבשתן בנדותה ומתביישת לומר לה לשואלת, לכך הצריכו לכלן להטבילן כדי שלא יתביישו הטמאות, או לא תמעט מלהטבילן. והראב"ד ז"ל (ו)הזכיר ירוש' [ה"ז] מקופלין כקופסא טעונין טבילה, אלא מתוך שלא נעשה כן מטבילן, ומתוך שהיא עושה כן משאילן, פי' כיון שהטבילן אינו חס עליהן מלהשאילן, והתם אמר בחולין [קכ"ג ע"א] בטלית טבולת יום, מגו דלא חס עלה ואטבלה קרעו לה לרובה. וחולות בכרמים וכו' וכל מי שאין לו אשה נפנה לשם והן אומרות בחור שא עיניך. יש תמהין על זה המנהג איך היה טוב בעיני חכמים שיחטפו איש אשתו, וחס ושלום כאלו היו בנות ישראל כהפקר. ואין זה תימא, כי יש לדעת שכל מי שהיתה ידו משגת [להשיא בתו] לא היה שולח שם בתו, ואם שלחה שם אם היתה קטנה או נערה מה יועיל שם חטיפתו, שעל כל פנים אינו יכול לקדשה אלא מדעתו, וגם אם היתה בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת, ואם יתירנה יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה, ועם זה היה המנהג יפה וטובה לה הרבה מן הבנות שלא היתה יד אביהן משגת, ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן, ובזה היו יוצאות לאור על ידי הבחורים שבוחרים, או ביחס או במשפחה או בנוי, מוסף על כל זה שהיו דורות כשרים, והיו עושין מעשיהם לשום שמים. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. כלומר, שמצינו רמוז בכתובים שיום הכפו' נקרא יום שמחה, כמו שאמ' ביום חתונתו זו מתן תורה, שנתחתן הקב"ה עם כנסת ישראל, שמעמד הר סיני היו האירוסין, וי"ה כמו הנישואין, ויום שמחת לבו זה בית המקדש, ושם צוה גם כן למחרתו על מלאכת המשכן, שנקרא מקדש, כמו שאמר [שמות כ"ה] ועשו לי מקדש ושכנתי. והמלך שלמה הוא המלך שהשלום שלו, וענין שהעטרה לו אמו, הוא לשון חבה יתירה על כנסת ישראל, על דרך הדרש [שהש"ר פ"ג י"א, ב'] שאומ' משל למלך שהיתה לו בת חביבה ביותר, ולא זז מחבובה עד שקראה אחותי, שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבובה עד שקראה אמי שנאמר שמעו אלי וגו'. וכן הוא אומר שעטרה לו אמו. וישראל עטרן ונתנן כבוד לשם ית' כ' בקבלת מלכותו ותורתו ומצותיו, ובכבודו הם מעוטרים ומכותרים עטרת הוד ושמחת עולם על ראשם.
